כפייה במסווה של חופש בחירה - הסיפור של רפורמת גפ״ן

מאמר דעה של הילה מרים ירושלמי, חוקרת תחום המדיניות בתנועה ישראלית, בנושא רפורמת גפ"ן במערכת החינוך.

לפי מחקרים בין לאומיים ישראל היא מהמדינות הריכוזיות ביותר ב-OECD, מערכת החינוך לא שונה בכך, כאשר עד לא מכבר 19% מההחלטות החינוכיות התקבלו בבתי הספר, לעומת ממוצע 8 כפול ב-OECD שעומד על 34%. רבות דובר על תפקוד המועצות המקומיות בתקופת הקורונה, אשר הדגיש את יתרונן באיתור בעיות ומציאת פתרונות בהתאם לצורכי האוכלוסייה המקומית, בניגוד לתפקודו המסורבל והריכוזי של משרד החינוך. לרגע נראה שהמגפה העולמית תביא איתה לישראל בשורה שאפילו מקבלי ההחלטות בממשלה לא יוכלו להתעלם ממנה - הצורך בביזור סמכויות מהשלטון המרכזי לרשויות המקומיות, או לרובד ניהולי אזורי.

מערכת גפ"ן (גמישות פדגוגית ניהולית) נכנסה באופן רשמי לבתי הספר בינואר השנה. הרפורמה מותגה לציבור כרפורמה להרחבת חופש הבחירה למנהלי בתי הספר ובמסגרתה הועברו תקציבים המסתכמים ב2.1 מיליארד ש"ח. בתקציב זה רוכשים המנהלים לבית ספרם שירותים ותוכניות לימוד בנושאים מגוונים, אותם יבחרו מתוך מאגר קיים במערכת אלקטרונית שתציע להם יותר מ-12,000 אפשרויות בחירה.

על-פי משרד החינוך, מטרת התוכנית היא לדייק את המענים החינוכיים לתלמידים ולהגדיל את האפקטיביות הבית ספרית. אך בפועל, התוכנית לא מאפשרת די גמישות למנהלים, שכן חלק גדול מהתקציב קשיח ואינו נתון לשיקול המנהלים. גם יעילות הצוות הניהולי בבתי הספר נפגעת, במקום להקדיש את זמנם לניהול בית הספר, המנהלים מוצאים עצמם עוסקים בניהול כלכלת התכנים ובהתמודדות עם בירוקרטיה נוספת שהביאה עמה תוכנית גפ"ן. במקום לפתח בצורה פרואקטיבית תכניות לימוד מותאמות לתלמידים, הם מתפשרים על תכנים קיימים שנשלפים מהמדף.

מנהלי בתי הספר כבר ביקרו את מערכת גפ"ן על כך שהיא משיתה עליהם בקרה ורגולציה עמוקה ביותר המשקפות חוסר אמון. אם לא די בכך, יוזמת גפ"ן גורמת להפרטה בפועל של שירותים רבים שבעבר ניתנו בתוך מערכת החינוך ובתי הספר ומובילה לכך שגורמים וספקים זרים נכנסים למוסדות החינוך לעיתים תכופות שלא לצורך. כתוצאה מכך השירותים כמובן יקרים יותר ובמקום לעודד יוזמות מקומיות מותאמות לצרכים הייחודיים של כל קהילה מקומית ובית ספרית, היא מדכאת ומכפיפה אותן לאג׳נדה שמוכתבת מלמעלה. התכנית גם אינה מאפשרת פיתוח של תפיסה מוניציפלית לחינוך, למרות שראשי הרשויות וחברי המועצה נבחרים באופן דמוקרטי על ידי התושבים, בין היתר כדי לקדם מדיניות בתחום החינוך בהתאם לצביון העיר.

אם כן, אסור לטעות, אין בין תוכנית גפ"ן לבין ביזור סמכויות וגמישות ניהולית דבר וחצי דבר, בפועל התכנית משמשת ככלי לכפיית תכנים על הדרג הניהולי, וחמור יותר, כאמצעי לקידום ארגוני חינוך שהדרג הפוליטי חפץ בעיקרם. הזדעזעות ראשי הערים והורי התלמידים ממינויו של השר לשעבר אבי מעוז לשר במשרד החינוך, האחראי על מערכת גפ״ן, מלמד על כך בצורה הטובה ביותר.

ידו של משרד החינוך עדיין על העליונה בכל הנוגע לקביעת תכני הלימוד בבתי הספר, התלמידים וההורים נשארים בני ערובה למערכת ריכוזית המושפעת מהתנודות בפוליטיקה הארצית. בתקופה של חוסר יציבות פוליטית ושסעים מתגברים, הפתרון הנכון הוא העצמת השלטון המקומי, העברת סמכויות אליו ואימוץ מודל מנהלי החינוך האזוריים (מח״א), עליהם המליצה ועדת דברת בשנת 2005. מודל מח״א יקרב את קבלת ההחלטות ואת הפיקוח על מוסדות החינוך אל הרמה מוניציפלית, כלומר אל התושבים, ויהיה קשוב יותר לצרכיהם הייחודיים. המשבר הפוליטי המתמשך מחייבים אותנו להבין שכוחנו באחדותנו, אך לא באחידותנו. אם משרד החינוך באמת רוצה לפעול למען שיפור הגמישות והיעילות של בתי הספר, הוא לא צריך להמציא את הגלגל מחדש, עליו רק להוציא את המלצות הוועדות הממשלתיות מהמגירה.