09 נובמבר 2023
כ"ה חשון תשפ"ד
לכבוד:
חברי הועדה החוקה חוק ומשפט
שלום רב,
הנדון: התנגדות להצעת חוק שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר, רבנים אזוריים, רבני יישוב ורבני שכונות), התשפ"ג-2023
"תנועה ישראלית" קוראת לחברי ועדת "חוקה חוק ומשפט" להתנגד להצעת החוק שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר, רבנים אזוריים, רבני יישוב ורבני שכונות), התשפ"ג - 2023 (להלן: "הצעת חוק שירותי הדת") שהוגשה ביוזמת יו"ר הוועדה שמחה רוטמן וח"כ ארז מלול.
יש להתנגד לקידום הצעת החוק בשל הסיבות הבאות:
הצעת חוק זו מנוגדת למגמת ביזור הסמכויות, ומעניקה כוח משמעותי למשרד הדתות על חשבון הרשויות המקומיות.
הצעת חוק זו פוגעת במרקם העדין שבין היחס של רבני ערים ושכונות לבין הקהילה לה אמורה להעניק שירותי דת ונדגים זאת במסגרת הסעיפים 12-17 למסמך זה.
הצעת חוק זו מעניקה כוח עודף לרבנות הראשית ופוגעת ברצף החילוני-מסורתי-דתי-חרדי ונותנת דגש מיוחד להלכות הרבנות הראשית, מה שבתורו יגביר את השסעים והפערים בחברה הישראלית שממילא מצויה בתקופה לא פשוטה.
הצעת חוק זו תאפשר הצנחת רבנים על רשויות מקומיות ללא קשר לצרכי הקהילה, והגדלת התקנים המאוישים על ידי משרד הדתות כך שגובר החשש למינויים מטעמים פוליטיים ותוביל ליצירת מאות "ג'ובים" בידי משרד הדתות.
הצעת החוק הזו תשית עלויות נכבדות על כספי משלמי המיסים ואף לא ברור מלשון החוק על מי יושתו.
במסגרת הצעת החוק מוגדרת שכונה באופן שרירותי וללא כל התייחסות להשלכות מרחיקות הלכת של הגדרת שכונה בישראל ועל מארג החקיקה שהיא פועלת בתוכה.
התייחסות לסעיפי החוק העיקריים:
הצעת החוק האמורה, באה לשנות את ההוראות שהותקנו בתקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר), תשפ"ב- 2022, ולקבע את השינוי בחקיקה ראשית ולטעמנו יש להתנגד לחלקים מהחקיקה המוצעת כפי שיובא להלן:
במסגרת סעיף 1 לחוק ישנה הגדרה למונח "שכונה" –כיחידת מגורים עירונית הכוללת מקבץ רחובות שגבולותיה (לעניין חוק זה) ייקבעו על ידי השר בהתייעצות עם שר הפנים, ובהיקף אוכלוסייה של 15,000 תושבים ויותר;
לא קיימת בישראל הגדרה חוקית ליחידה העירונית 'שכונה' - וזאת על אף השפעתה המכרעת של השכונה כסביבת מגורים על חייו של הפרט. לא כאן המקום להרחיב על הצורך ביצירת הגדרה חוקית לשכונה. אמנם יש טעם רב בהצעה לקבוע את תפקידו וסמכויותיו של רב השכונה בחקיקה ראשית, אולם האופן שבו מוגדר תחום סמכותו של הרב בהצ"ח מהווה ביטוי נוסף של ריכוזיות דורסנית שאינה מתחשבת בתושבים המקומיים ובצרכיהם, מנותקת מהשטח ולא-יעילה: אנו כארגון הפועל להקמת ועדי שכונה מצרים על כך שאכן לא קיימת הגדרה שכזו וראוי שחלוקת המדינה לשכונות תיעשה לא במסגרת הצעת החוק האמורה. אולם, אנו עומדים על הצורך האקוטי לשתף את תושבי השכונות - או לכל הפחות את הרשויות המקומיות, כגוף דמוקרטי שנבחר על ידי התושבים - בכל תהליך שבו החוק מבקש להגדיר גבולות לשכונה, מתוך הבנה שהגדרה זו תשפיע באופן משמעותי על חייו של הפרט המתגורר בשכונה ואספקת השירותים לה הוא זוכה. בנוסף, תהליך משתף מסוג זה יחסוך את המשאבים הדרושים לקביעה ריכוזית של גבולות השכונה, ויבזר אותם בין הרשויות המקומיות השונות. מן הראוי כי הגדרת "שכונה" תיעשה במארג החקיקתי המתאים במסגרת שינוי החקיקה המתאים בפקודת העיריות, משום שלהגדרת השכונה השלכות אדירות על חיי היום-יום של תושבים ולא ראוי כי תיעשה לצרכים למינוי רבני שכונה.
כפיפות הרבנים לרבנות הראשית כסמכות ההלכתית והרוחנית העליונה: סעיף 2 (א) להצעת החוק קובע כי: רב עיר, רב יישוב, רב אזורי ורב שכונה יהיו כפופים להנחיות מועצת הרבנות הראשית לישראל והיא תהווה הסמכות הדתית ההלכתית והרוחנית העליונה בכל הקשור לביצוע תפקידם הרבני. קביעה זו מנוגדת הן לתפיסת ביזור הסמכויות שמטרתה להוריד את השסעים והמתחים בין החלקים השונים בחברה הישראלית ואף מנוגדת להלכה היהודית.
שינוי הרכב האסיפה הבוחרת: במסגרת סעיף 10 להצעת החוק מוגדר הרכב האסיפה הבוחרת הגוף האמון על בחירת רבני ערים, שינוי הרכב האסיפה בהצעת החוק, מעניקה כוח רב יותר לנציגיו של השר לשירותי דת ולמשרד לשירותי דת, ובנוסף לכך מעצים את הריכוזיות של מועצת הרבנות הראשית בבחירת רבני ערים. מצב זה יביא להצנחת רבני ערים בהתאם לשיקולים פוליטיים ולא בהתאם לאופי הרשות כפי שהיה עד כה. כיום, במדינת ישראל המערכת השלטונית מאופיינת בריכוזיות המחלישה את מעמד השלטון המקומי בצורה דרמטית. הריכוזיות מובילה לפגיעה במתן שירותים והעמקת אי השיוון בין הרשויות. סעיף זה מעמיק את הריכוזיות של השלטון המרכזי על ידי המשרד לשירותי דת בשלטון המקומי וזאת כפי שנרחיב בהמשך. לכן, ההצעת החוק תביא לכך שהשסעים והמתחים בנושא דת ומדינה יחריפו עוד יותר על ידי הכפפת הסמכות ההלכתית לרבנות הראשית.
בנוסף לכך, במסגרת סעיף 25 להצעת החוק, הודעה על הצורך בבחירת רבני שכונות, מייצרת מצב בו שר לשירותי דת יוכל למנות מאות רבני שכונות בשל הגדרת השכונה, וזאת על ידי אחיזה נוספת של השלטון המרכזי בצורך של שכונה ברב שכונה. בהתאם ללשון החוק כאמור: "לצורך כך, יבחן השר את מאפייני השכונה, צרכיה והרכב אוכלוסייתה; מצא השר כי יש צורך ברב שכונה, יורה על קיום הליך לבחירתו הכול לפי העניין, משהתקיים אחד מאלה".
אין איזכור בלשון החוק לעניין היוועצות עם תושבי השכונה או התייחסות לצורך האמיתי של תושבי המקום והחלטה זו נתונה בידי השר בלבד ותורמת לריכוזיות ולניתוק של השלטון המרכזי מהצרכים של התושבים במקום. תנועה ישראלית כארגון שמייצג וועדי שכונה, מתראים על כך שרבני שכונות ברובם מהווים בזבוז כספי ציבור וכי התושבים אינם באמת מחוברים לרב השכונה שלהם. מחקרים מראים כי רבים מרבני השכונות אינם מתגוררים בשכונות שהם מכהנים בהן, ויש שגרים במרחק רב מהן. הרב אינו זמין לתושבי השכונה בחיי היום־ יום, ואינו נמצא בשכונה בשבתות וחגים; הוא אינו מכהן כרב של אף אחד מבתי הכנסת בשכונה, אינו מעורה בהווי השכונתי ולמעשה אינו מוכר כלל לתושבי השכונה. בנוסף לכך המשרד לשירותי דת כלל לא עשה כל בדיקה על הצורך ברבני שכונות כאמור.
בנוסף לכך, ישנם סעיפים רבים הבצעת החוק החל מהארכת כהונתם של רבנים וכלה בהגדלת מספר התקנים בו יכול שר הדתות למנות וזאת ללא כל אזכור תקציבי מהיכן תקציבים אלו יממנו את אותם השינויים והאם סכומים הללו יושתו על תושבי רשות באמצעות כספי הרשות בה הם מתגוררים.
יש להתנגד להצעת החוק האמורה כפי שיובא להלן בהרחבה:
נושא רב העיר הוא נושא משמעותי בהפחתת השסעים בין המגזרים השונים. סוגיה זו נפגעת בהצעת החוק: היות והרשויות המקומיות הן בעלות ההיכרות העמוקה ביותר עם תושביהן, ויכולות להיות קשובות לצרכים השונים של תת-האוכלוסיות במדינה, יש להן יכולת להפחית את השסעים בין המגזרים השונים. הצעת החוק שירותי הדת, מנוגדת לתפיסה זו, ופועלת בכיוון הפוך למדיניות ביזור הסמכויות. נושא זה מועצם גם במסגרת תפקודו ההיסטורי של הרב היה במסגרת קהילתית. רבנים תפקדו בראש ובראשונה כ'מרא דאתרא' — מנהיגים של מקום ספציפי. בני הקהילה היו אלו שהעניקו סמכות לרב או נטלו אותה ממנו. הקהילה היא ללא ספק הבמה הטבעית ביותר שעליה מתרחשת הדרמה של המנהיגות הרבנית על כל מופעיה.
התפיסה המונחת בבסיס החוק באה לידי ביטוי בדבריו של שר הדתות מיכאל מלכיאלי, כפי שהובאו בדבריו במסגרת ראיון שהעניק לעיתון בשבע:[1] " אנחנו פקידים של הרבנות הראשית. לא שר שמרגיש את עצמו 'אבו עלי' שמחליט, אלא פקיד ושליח. [...] הדרך שלנו באה לידי ביטוי במעמד של הרבנות הראשית ובעיקר בהתייחסות של המשרד לרבנות הראשית: אני מעביר תקנות ושואל את הרבנים הראשיים לא מתוך חובת היוועצות, השליחות שלי היא לעשות מה שהם יגידו לי". אמירות הללו מגבירות את התחושה כי הצעת החוק לא תתיר למקום למנהיגים דתיים מקומיים מזרמים שונים.
המסגרת הנורמטיבית לסמכות המופקדת בידו של רב עיר, נידונה במסגרת עתירה שהוגשה על ידי מפלגת יהדות התורה[2] נ' השר הדתות דאז:
"רבהּ של עיר או של רשות מקומית,[...] הוא ממלא תפקידים סטטוטוריים שונים. כך, למשל, רב העיר מופקד על רישום נישואין; הוא מוסמך להעניק תעודת הכשר לבתי אוכל הנמצאים בתחום העיר או הרשות המקומית שבה הוא מכהן (סעיף 2(א)(2) לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ”ג-1983); ובאחריותו לאשר את כשרותם של תפילין ומזוזות (סעיף 1(ב) לחוק למניעת הונאה בספרי תורה ובמגילות, בתפילין ובמזוזות, התשל”ה-1974). לצד זאת נושא רב העיר בתפקידים נוספים ובהם העברת שיעורים, מתן מענה הלכתי לפונים, השתתפות באירועים ציבוריים המתקיימים בתחומה של העיר, מכירת חמץ וכדומה[...]"
במחקר ממ"מ בנושא מועצות דתיות שנכתב בשנת 2012,[3] הועלתה ביקורת רבה על התלונות הנוגעות לתפקוד המועצות הדתיות: "יש כיום חוסר לגיטימיות ציבורית ותחושות ניכור כלפי מוסדות, לדברי עמותת רבני צהר, לעמותה מגיעות תלונות רבות בנוגע לתפקוד המועצות הדתיות ..." שינוי החקיקה רק יעמיק את הפער של תחושת חוסר הלגיטימיות שכן החקיקה מתעלמת מן הזרמים השונים ביהדות וחשיבותם.
[2] בג"ץ 4790/14 , יהדות התורה נ' השר לשירותי דת.
[3] [1] https://main.knesset.gov.il/activity/info/research/pages/incident.aspx?docid=b8ef6d8d-f1f7-e411-80c8-00155d01107c